🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
כל המועדים והימים הטובים עתידים ליבטל, לפי חלק מהדעות, מלבד ימי הפורים. אך יש רמז נפלא, המובא בשם רבותינו הקדושים, בעניין ימי "בין המצרים" — ימי האבל על החורבן: דווקא בתוך הימים הקשים ביותר, בתוך הדברים הכי קשים, טמונים החסדים הכי גדולים.
אומר רבי פנחס מקוריץ, שכשם שאדם זוכה להתקדש בימי בין המצרים — כשם שהוא זוכה להתאבל על החורבן — כך הוא זוכה לקדושת ימי החגים. "כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ" — כל שמחת החגים במשך השנה כולה נמשכת משמחת בית המקדש, וזו נקנית בדיוק לפי מידת ההתאבלות שאדם מתאבל בימי בין המצרים. יוצא, שהימים האלה, שנראים לכאורה ימי הסתרה ודין — טמון בהם האור הגדול ביותר של הימים הטובים.
פרק א"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם"
במדבר כה, יאמבאר בעל ה"בית אברהם" מסלונים זכר צדיק וגדוש לברכה: המילים "בְּתוֹכָם" מלמדות אותנו יסוד גדול. גם כאשר הקדוש ברוך הוא מתלבש כביכול בלבוש של דין — "קנאו את קנאתי" — עדיין נאמר "בתוכם": הוא נמצא בתוכנו, גם כאשר הוא מסתיר את פניו. גם מה שנראה לנו כדין ופורענות, בעומקו הכול חסדים גמורים ורחמים, לטובת האדם, ברוחניות ובגשמיות.
ומכאן ביאר גם את הפיוט שאנו שרים בליל שבת: "מְשׁוֹךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם" — כלומר, אלה שמכירים את המלך יודעים, שאפילו כאשר הוא נראה "קנא ונוקם", האמת היא שהכול חסד. "מְשׁוֹךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ" — תמשיך את החסד ליודעיך, שידעו שהכול חסד, אף על פי ש"אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם".
משל למה הדבר דומה, כפי שהיה אומר בעל ה"בית אברהם" מסלונים? למלך שרצה לבחון את אנשי מדינתו — האם באמת הם מאמינים בו ונאמנים לו, או שסתם מראים הצגה חיצונית. שינה המלך את מלבושיו, שלא יכירו שהוא המלך, והסתובב בין אנשי המדינה, לראות אם הם עובדים אותו במסירות. איש לא ידע, לפי המלבושים, שזהו המלך — אך מי שהכיר את פני המלך עצמו, את פרצופו האמיתי, המשיך לעבוד אותו במסירות, אף שהחליף את לבושיו. הוא ידע: זה המלך, ולא משנה איזה לבוש עליו.
כך גם הקדוש ברוך הוא — מתלבש לפעמים בלבוש של דין. אך מי שמכיר את השם, את רחמי השם, יודע שתמיד, בתוך כל ההנהגה, גם בתוך ההסתר והחושך — הכול חסדים גדולים ורחמים עצומים.
בעל ה"פלא יועץ" מבאר רמז נפלא בשמות בנות צלפחד — "מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כז, א) — כמדרש שמות מרמזים. "מחלה" — חס ושלום, שיש מחלה, רחמנא ליצלן. "נוֹעָה" — זמן של דין, שאדם נגזר עליו להיות נודד, מטולטל בדרכים, חס ושלום. אלו זמנים של דין קשים מאוד. מה ההמשך? "חֻגְלָה" — שיקבל את זה בשמחה, יעשה מזה חג להשם. יקבל את זה בשמחה, ויודה להשם שהכול חסד גדול, לפי עוונותיו.
"מחלה ונוע... חוגלה — כי מלכה ותרצה."
פלא יועץ, דרשה על שמות בנות צלפחד — במדבר כז, אכל מה שהשם עושה עם האדם, הוא בחסדים נוראים לפי כל הגלגולים שעבר עליו, לפי כל העוונות שעשה במשך כל חייו וכל גלגוליו הקודמים. הכול ברחמים אינסופיים. כל הייסורים באים רק לכפר את העוונות — היסורים מכפרים לי את העוונות, ועל ידי כך אני מתרצה לפני השם. וזהו הפירוש: "חוגלה" — אני עושה חג להשם, כי "מלכה ותרצה" — אני יודע שאני מתרצה לפני מלכו של עולם. אדם שיודע זאת — שווה לו הכול לנצח נצחים: להיות סמוך וקרוב למלך מלכו של עולם, לזכות לראות בזיו השכינה. הכול תלוי בזה שהוא יודע שמה שעובר עליו בכל התחומים, הוא כולו חסדי השם הנוראים והנפלאים.
וכן כותב ה"באר מים חיים" בפרשת בשלח: אדם שמכיר בטובתם של ייסורים, ומברך את השם עליהם, הופך את הדין לרחמים וחסדים, ונושע מצרותיו. אדם שאינו מתלונן — עושה מן היסורים חג להשם, כי הוא יודע שזה מרצה אותו, והוא הופך בכך את הדין לרחמים.
"כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ."
מסכת תענית ל, בכל מי שמתאבל על ירושלים, מתאבל על הגלות הקשה, מתאבל על כך שהתרחקנו מבורא עולם — שהרי עיקר הגלות, כפי שאומרים חז"ל במדרש, הוא בפגם האמונה: "עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר תָּבוֹאִי תָשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה." לא ירדו ישראל לגלות אלא בפגם אמונה — שלא האמינו שהכול לטובתם. מהי אותה אמונה? כמאמר הגמרא בפסחים (נ, א): "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטוב" — זו האמונה, שאדם מאמין שגם הרע הוא לטובה.
וזה מה שזוכה מיד ורואה בשמחתה — הוא זוכה מיד לאמונה שעם ישראל יזכה לעתיד לבוא. לא "יזכה" כתוב, אלא "זוכה" — בלשון הווה. ברגע שאדם מאמין שהכול לטובתו, הוא כבר זוכה עתה לבניינה, לשמחתה של ירושלים. וזה עיקר מה שנזכה, שאז "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". כשנראה שהכול היה לטובתנו, אז נאמר בגויים "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" — ומה נשיב? "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ" — היינו שמחים כבר בגלות, כי ידענו שהכול לטובתנו.
זהו המסר של פרשתנו, החלה תמיד בסמוך לימי בין המצרים: שנזכור לדורות עולם שהכול לטובה, גם מה שנראה כדין הוא חכמה וחסד. רק כך נוכל באמת לזכות לקדושת בין המצרים, להתאבל על ירושלים, ולזכות לראות בשמחתה — לזכות באמת להאמין שכל מה שעבר על עם ישראל בכל שנות הגלות הארוכה, היה כולו לטובתם, כדי לזכותם לנצח נצחים.